קהילה כותבת: פורים בחיפה 1959

  פורים בחיפה 1959

כתבה: ג'יאנה פז פראניו – במסגרת הקורס לכתיבת סיפורי חיים וכתיבה יוצרת בהנחיית חגית רוטשטיין

                                              

אני בת שבע. אני ניצבת במרכז הסלון הקטן, בדירת שניים וחצי החדרים, בשכונת רמת שאול, הממוקמת על רכס הכרמל, מול הים. ילדה גרומה וחסרת מנוחה, לבושה רק בתחתונים לבנים מכותנה וחולצת טריקו ארוכה, מתוצרת "אתא". מחמיצה פנים לעומת פרצופה המכורכם והמרוכז של אמי, הכורעת ברך מולי, חמש סיכות דוקרניות מציצות מבין שפתיה הקפוצות.

"די כבר לזוז!" היא נוהמת אליי בפה סגור. אני ממשיכה לגרד את עקיצת היתוש החדשה שהופיעה בן לילה בקרסול רגלי השמאלית, באצבעות מוכתמות, אכולות ציפורניים. 

החליטו שבפורים הזה אתחפש לחצי מנה פלאפל. תמיד צריכים להיות מקוריים. זו המנטרה של המשפחה שלי. אמי האמנית מנסה לחבר את הפיתה, שהיא בעצם כיס בנוי מחצי עיגול מקרטון, צבוע בצבע בז', אל הגופייה הלבנה שלי. מחלקו העליון של הכיס מציצים מלפפון ועגבנייה נוטפים טחינה אפרפרה, שגם הם נוצרו ביד האמנית הכישרונית.

אין לי סבלנות. אני לא מפסיקה לנוע. היא זועמת. על הרצפה מונחים שני כדורי פלאפל גדולים מבריסטול, חומים כתומים, ששני סרטים לבנים מחוברים אליהם משני צידיהם. זה הכובע שאמור להיות מונח על ראשי. גרביונים לבנים מכותנה משלימים את התמונה. באמת תחפושת מופלאה.

אני סוף סוף מחופשת. קצת אודם על השפתיים ועל הלחיים ואנחנו מוכנות ליציאה להדר הכרמל, לחגיגות ולתהלוכות פורים, שמתקיימות שם שלושה ימים רצופים.

אמי לוקחת את כף ידי בידה, נינוחה יותר, ואנו פוסעות לעבר תחנת האוטובוס מול הבית, עומדות ומחכות יחד עם קבוצת ילדים מחופשים והוריהם, לאוטובוס מספר 25. הוא ייקח אותנו צוהלים למרכז האירועים בהדר.

שם, כבר מסתובבים, צבעוניים וקולניים, ילדים מחופשים, מלווים בהורים דאגנים. מלכת אסתר ורדרדה בשמלה מפוארת, שרביט זהב בידה, קאובוי חבוש כובע בוקרים שבידו לאסו מסתחרר, ואקדח קפצונים מפצפץ ומקפיץ. שוטר לבוש מדים כחולים, עליהם דרגות נוצצות, כובע ברט על ראשו הקטן. נסיכות עדינות וכבאים אמיצים. ההמולה גדולה.

איזה כיף!

לאחר מאמצים רבים להידחק החוצה עם התחפושת המסורבלת שלי, אני קופצת בהתרגשות מהאוטובוס, שעוצר בתחנתו הסופית, ברחוב הנביאים, מול קולנוע עצמון.

אנחנו נדחסות לתוך ההמון החוגג, צועדות בזיגזגים לאורך רחוב הרצל, עד לבית הקרנות. שם ברחבה, אנו מתיישבות לכמה דקות על ספסל ירוק וצופות בזרימה הססגונית, המאושרת.

"מאמי, אני רוצה תפוח עץ מסוכר ומיץ רימונים?"

לאחר דקה קלה של מחשבה היא נכנעת.

"או קיי!"

בדרך כלל היא לא מוכנה לקנות לי דברי מתיקה כאלה, שהם זבל בעיניה וממש לא בריאים לילדים מתפתחים. אבל פורים היום!

אנחנו קמות ועוברות דרך המנהרה הקצרה שחוצה תחת רחוב בלפור, עוברות על פני קבצן קטוע רגל, יושב שעון על הקיר, כובע טמבל ובו אגורות ספורות מונח על הקרקע המרוצפת העכורה מולו. אמי מפשפשת בארנקה ומטילה מטבע אל תוך הכובע פנימה. הוא ממלמל תודה.

אנו ממשיכות לצעוד בין התחפושות ברחוב הרצל. ילדים עוצרים לפעמים ובוהים בתחפושת שלי. "פיתה פלאפל!" אני צוחקת לעברם. הם תוהים ומגחכים איתי.

קצת הלאה יש קיוסק בו המוכר החייכן סוחט במכונה קטנה רימונים אדמדמים. על הדלפק קופסאות של סוכריות מכל הסוגים ובצד גם מכונה מסתחררת שמייצרת צמר גפן מסוכר.

שפתיי ואצבעותיי דביקות מהממתק. המיץ החמצמץ עדיין צורב את לשוני.

לאחר כשעתיים, רצוצות ומקומטות, אנו עולות שוב על אוטובוס מספר 25 לכיוון ההפוך, הביתה. התחפושת שלי קצת קרועה וכדורי הפלאפל על ראשי נטויים בזווית מסוכנת.

היה בוקר נפלא! פורים בחיפה של שנות החמישים. אני מתגעגעת לימים האלה, הפשוטים יותר.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: