בית פיק"א – בית רוטשילד – בית הכט

כתבה: יהודית גולן במסגרת הקורס לכתיבת סיפורי חיים וכתיבה יוצרת בהנחיית חגית רוטשטיין

בתחילה רציתי לכתוב על רחוב הספורט. כן, זה הרחוב של קולנוע שביט המיתולוגי, והמסלול דרכו הלכנו יום יום לבית הספר תיכון עירוני ה', חבורת ילדים שהפכו לנערים, לאורך שש שנים.  התלבטתי. אולי מתאים יותר לכתוב על קפה קריפס (שממנו נותרו רק שרידי המבנה בשדרות פיק"א), בו ישבנו פעמים כה רבות על כוס קפה בספל זכוכית ומאפה שמרים טרי? בסוף בחרתי לכתוב על בית רוטשילד.

בילדותי הוא נקרא בית פיק"א, בית אבן גדול בן שתי קומות, בעל חלונות גדולים עם תריסים ירוקים, מוקף במדשאות ובעצים מצלים.  בפינה הצפונית, במקום בו עומד היום האודיטוריום, מוצבים שורות של ספסלים נמוכים וארוכים המשמשים כתיאטרון קיץ, להקרנת סרטים והעלאת הצגות. 

אמא ואבא ממשיכים לכנות את המקום כבית פיק"א, גם לאחר שהוא משנה את שמו לבית רוטשילד.  שם הם נפגשים בערבים עם החברים שלהם מ"חוג רענן",כדי לשמוע הרצאות מפיו של דוקטור יעקב מלכין, מנהל המקום, על ברטולד ברכט ועל אברהם אבינו וסתם על תרבות. 

אני בת 12 ואימא רושמת אותי לחוג קרמיקה. החוג מתקיים בצריף ארוך, הממוקם על חלק מהשטח שבו היה לפני כן האמפיתיאטרון הקיצי.  האָמנית קלייר, בעלת המבטא הצרפתי, מדריכה אותנו איך לגלגל וללחלח טבעות חֵמר ולעצב מהן כלים, שימושיים יותר ושימושיים פחות.  האגרטל שלי, אדום-כתום בעל פִּיָיה ארוכה, מוצג במשך תקופה ארוכה באחת מתיבות התצוגה הפונות לרחוב, לגאוותה הרבה של אמא. 

אני בת 16, ולמתחם של בית רוטשילד נוסף מבנה חדש, מעין האַנגר גדול שהכניסה אליו היא מרחוב מחניים.  בכל יום שישי, אני וחברותיי פליטות הצופים מגיעות בהתרגשות ל"דיסקוטק" המתנהל שם.  התאורה העמומה מרככת את מראה הלבנים החשופות, וקולו העמוק של ג'יימס בראון בשירו המכשףIt's a man's world, מלווה אותי בצעדי הסלואו הראשונים. 

ובינתיים צומח ליד הדיסקוטק בנין האודיטוריום, הנחנך בשנת 1974.  באולם החדיש אני זוכה לראשונה להתפעם מקונצרט של הפילהרמונית.  יותר מאוחר אחגוג שם עם התזמורת ועם מנצחה זובין מהטה את יום הולדתי הארבעים,  ערכת המגן מונחת מתחת למושב, כאשר בהמשך אותו הלילה פורצת מלחמת המפרץ.

במקביל, בבניין הישן, ששינה את שמו בינתיים לבית הכט, אני ממשיכה ללכת לחוגים שונים. פעם זו סדנה לכתיבה יצירתית עם דורית זילברמן, בהמשך זהו חוג לטנגו ארגנטינאי, ותוך כדי- גם חוג לפלמנקו.

והיום – היכן שהיה פעם הדיסקוטק –יגאל ואני עושים פילאטיס.  לפעמים על מיטת האימונים אני נושאת את עיניי לתקרה ונזכרת בשירו של ג'יימס בראון, שהיום אני מבינה כמה מילותיו הן שוביניסטיות.  אבל המנגינה עדיין מרגשת.אני שואלת את חברותיי לאימון, בנות גילי: "אתן זוכרות אולי שכאן במקום הזה היה פעם דיסקוטק?"  לא, אין הן זוכרות.  "טוב, לא משנה", אני עונה.  

אבל אני זוכרת שפעם היה כאן בית פיק"א, ולאחריו בית רוטשילד, והיום זה בית הכט והאודיטוריום ובנין רפפורט, וכאן המוקד – מילדות ועד בגרות – של רוב החוויות התרבותיות שלי – החוגים, הקונצרטים, פסטיבל הסרטים.  ואני חוזרת להווה ולשיעור הפילאטיס.

נראה שלא במקרה בחרתי דווקא עכשיו לכתוב על המקום הזה מכל המקומות.  בתקופה זו בה שומם המתחם ומושבת מכל פעילות, הציפייה לחזרה לשגרה היא שדחפה את המוזה להאיר מקום זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: