הרוטשטיין האחרונה

אני הרוטשטיין האחרונה. אני האחרונה מכל משפחת יוסף רוטשטיין הגדולה שנושאת את שם המשפחה. אני האחרונה.

לפני שנים הבנתי שאין עוד רוטשטיין מבין כל הרוטשטיינים שלנו וחזרתי לשם נעוריי. חזרתי הביתה! כך הרגשתי. חזרתי אל כור מחצבתי, אל עצמי, אל היקר לי.  ואז קרה לי דבר מעניין –התעורר בי רצון עז לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלי. ידעתי שיש סיפורים מרתקים, רציתי לדעת מהיכן ירשתי תכונות מסוימות, למה אני כזו ולא אחרת? איזה מטען גנטי אני וילדיי נושאים? האם אני דומה לסבתא? איך אני ובת דודתי דומות כמו תאומות זהות? היש איזה קו רוטשטייני במראה שלנו? בכישורים? בהתנהלות? כל כך הרבה שאלות.

ואני, אני רציתי מאוד למצוא את התשובות. מאוד מאוד. בשבילי, בשביל הילדים שלי ובשביל נכדיי.

יש לי מזל גדול, כנראה מזל של רוטשטיינית אחרונה, כזו שהוריה שמרו תמונות, תעודות ומסמכים, כזו שהוריה דיברו וסיפרו ושיתפו, וכזו ששומרת בעצמה כל מה שמגדיר את המשפחה שלה, את עצמה, את ילדיה. יש לי מזל גדול כי יש בידי אוצרות. והאוצר הכי חשוב בעיניי הוא המכתבים שסבא וסבתא, אותם לא זכיתי להכיר, שלחו לארבעת בניהם – הרבה מכתבים שעשו את דרכם בשליש הראשון של המאה שעברה מעין זיתים לחיפה, שם כבר גר אבי. ובאחד מהם כך כתב סבי: "מחר יהי האות הזה . לפנות ערב כבר יודע בקהל את אשר החליטו עלינו אלה שבידם גורלנו אם לשבט או לחסד. אני אומר שהחליטו אבל עוד לא יוכלו לנו. האם הראשונים הם המתייעצים עלינו, יש גבוה מעל גבוה וגבהים עליהם, וסוף דבר הוא תמיד כך…" ובהמשך הוא מוסיף פנייה לבנו הבכור: "מדוע זה, משה, לא שלחת את העיתונים שלך כפעם בפעם. האם עוד הפעם נסעת לאיזה מקום. מה נשמע בפרט ובכלל…..".

סבא שלי, ר' יוסף רוטשטיין, היה ממייסדי אגודת חובבי ציון בוולוז'ין, אחד מאסירי ציון הראשונים וממתיישביה הבודדים של עין זיתים. הוא היה ציוני בכל רמ"ח אבריו ועלה לארץ עם משפחתו היישר לעין זיתים, לאדמה שקנה עוד קודם לכן. ממכתביו של סבא אני יודעת היה אדם כותב. אני מבינה כי ממנו ירשתי את אהבת הכתיבה, כזו שאפיינה גם את דודי משה רוטשטיין-רוטן (דמות מיתולוגית בפני עצמה) ומאפיינת עוד בני ובנות משפחה, כמו שבת דודתי תמר טוענת: "אנחנו משפחה כותבת". ממכתביו של סבי למדתי גם על ההתרחשות ההיסטורית באותה תקופה, שנת 1929, השנה בה פרצו מאורעות תרפ"ט אשר הבריחו את בני משפחתי רגלית מעין זיתים לצפת, בה מצאו מקלט בתוך הזוועות בשעה שבתיהם בעין זיתים נשרפו עד דק. ממכתביו של סבי למדתי על יחסו החם אל ילדיו ועל דאגנותו הרבה והבנתי מדוע כולנו כל כך דאגנים שכאלה, דאגנות רוטשטיינית שכזו.

בחיטוט נוסף במסמכים ובמקורות אחרים, מצאתי כי גם מקומו של דודי משה רוטשטיין-רוטן אינו נפקד בהיסטוריה הארץ-ישראלית. משה היה דמות מיתולוגית, מרגל כפול שעליו כתב שבתאי טבת בספרו "החור השחור". משה מוזכר רבות כאיש משפיע ורב פעלים בהשתלשלות ההיסטורית של הקמת המדינה. הוא היה גם עיתונאי שנוי במחלוקת, וכשרון הכתיבה זרם גם בדמו. אהבתי את דודי משה והוא היה לי ולאחותי כמו סבא, ולכן, כל מה שמצאתי עליו אימצתי אל ליבי.

וזה רק חלק קטן מהסיפור המשפחתי שלי…

אז אני הרוטשטיין האחרונה, בשם, לא בדם ולא בזהות. אני האחרונה שנושאת את השם. לא כי אין לי בני דודים בנים, אלא כי הם בחרו לעברת, וכל הבנות בחרו בשמות בעליהן. רק אני "שבתי הביתה", נוסטלגית שכזו.

והרוטשטיינית הזו היא אספנית של מורשת. חיה ונושמת מורשת. עד כדי כך שאת אהבתי זו הפכתי למקצוע ולייעוד – לסייע ביד אנשים לאסוף, לקבץ, להכניס סדר, לתעד, לתחקר וליצור מורשת מסודרת עבורם ועבור ילדיהם, או כפי שאני קוראת לזה- אני עוזרת להם "לחזור הביתה".

מציעה לכם לעשות את אותו הדבר לפני שכל מה שיש אצלכם- תמונות, מסמכים, פתקים, מכתבים, תעודות וכן הלאה – יאבד בתהום השכחה, יישכח עם השנים, יאבד מערכו, יאבד ממשמעותו וכך יאבדו השורשים, תאבד המורשת, תאבד ההנצחה.

אני מציעה לנצל את תקופת הקורונה, לנצל את הקיץ, או אם יש לכם זמן פנוי, ואם אין- ליצור זמן פנוי ולאסוף את החומרים המשפחתיים שלכם ולארגן את הזיכרונות שלכם.

ואם אתם צריכים את עזרתי, רק תגידו.

לפרטים נוספים מוזמנים ללחוץ כאן

%d בלוגרים אהבו את זה: