קהילה כותבת- בית אחד (בית וולך)

בית אחד (בית וולך)

בית אחד (בית וולך)

כתבה: ח. תלמידה בקורס לכתיבת סיפורי חיים וכתיבה יוצרת בהנחיית חגית רוטשטיין

נניח שאתה ברכב שלך בדרך הביתה.
ונניח שגיליתָ פנצ'ר (נקר) בגלגל.  ברור שעכשיו אתה ניגש לבית וולך, במרכז הכרמל, לבן-ציון הפנצ'ר-מאכר, והוא יתקן לך, תוך זמן קצר, את הנקר שלך. בית וולך, בנין בן קומָתיים, עומד בפינת רחוב הצנובר (היום שדרות הנשיא) ורחוב קיטרוטש (היום וודג'ווד) מספר 1. בית מגורים למעלה. חנויות למטה. בחזית העליונה של הבית, בצד שמאל – נמצא בית המרקחת של לוי, יֵקה מבוגר בעל גבות עבותות כמו שיחים, שנותנות צל לעיניים שלו גם בחורף.  בבית המרקחת האפלולי משהו מדברים רק גרמנית, והריח השולט – ריח משונה של תרופות וריח אדמה. על מדפי הארונות הכהים עומדים בקבוקים ענקיים כהי זכוכית, רחבים וגבוהים עם תוויות מסומנות באותיות לטיניות (או גותיות). באווירה המיוחדת של בית המרקחת היה תמיד משהו מהמסתורין של מערת אלָדין. בצד הימני של החזית העליונה הייתה החנות הצבעונית והעליזה של אדלר. חנות רחבה וגדולה, מעין שילוב של מכולת וחנות ירקות. וליד הדלפק – קסם: מכונת חישוב מצלצלת, כשהיו הספרות השונות מתגלגלות ומצטרפות זו לזו בקליק מיוחד ונעים עד לצליל הסיום. מרכז החנות בשבילנו הייתה כמובן הגברת אדלר, שבניגוד לאדלרים האחרים, יֵקים קשוחים משוַואביה (דרום גרמניה, אזור גידול סוסים), הייתה הגברת אדלר השמנמונת, אישה טובת לב, חביבה ומאירת פנים, אליה היינו באים, הילדים, כשהצלחנו להשיג בעמל רב מטבע של מיל אחד או שניים. את "האוצר" הזה הבאנו אליה, והיא בתמורה נתנה לנו חופן מלא של סוכריות טעימות־טעימות על מפית נייר צבעונית.

לחנות של אדלר יורדים בעזרת כעשרים מדרגות תלולות למפלס התחתון של הבית, לחנויות הפונות לרחוב קיטרוטש (וודג'ווד). החנות הראשונה לצד המדרגות, חלקה קבור באדמה, היא החנות של החייט צימבליסטא, החייט הראשון במרכז הכרמל, המכונה בפי היֵקים הוותיקים כ"חייט החצר" (HofSchneider). אחריה נמצאת מכבסת וונוס עם ניקוי יבש (שאנו הילדים מכנים נַקְוִי יָבֵש) של ישראל הלבלום. והשלישית, האחרונה בטור זה, מוקד ההתעניינות שלנו – הפנצ'רייה של בן-ציון, עם חצר האורנים הקטנה שם מתקנים גלגלי מכוניות, אופנועים, וגם את האופניים של כולם. כל ילד בסביבה הכיר את בן-ציון, כמו שהכיר את קוטנר הסנדלר שמעבר לכביש ואת שכנו השרברב דומקה.
ישובים על שפת המדרגה או על אבן בחצר, ואפילו על ענף אחד האורנים, הכרנו, כל אחד ואחד מאיתנו, את התהליך שיעבור עכשיו הגלגל הנקור אצל בן-ציון: הוא יוריד את גלגל המכונית מהג'נט על ידי הרמה בג'ק,לאחר מכן, יוציא את הפנימית מהטַיֶיר (הצמיג), ינפח אותה וישקיעה בגיגית מים גדולה. מייד רואים את בועות האוויר הנובעות ממקום הנקר. אחר־כך, בסכין חלקה או במעיין סרגל ישר, "יגלח" בן-ציון את המים מהפנימית הנפוחה וידביק במקום הנקר מעין פלסטר שחור-אפור. בשלב הבא הוא ינפח שוב את הגלגל במשאבה ידנית, ישקיעו שוב בגיגית המים, כדי לוודא שהנקר נסתם, ואז, יוציא את האוויר, ידחף את הפנימית בחזרה לצמיג וינפח שוב את הגלגל. הגלגל שלם ובריא ואין זה משנה אם זו פנימית של מכונית או של אופניים.
לתצפית בפנצ'רייה של בן-ציון היינו מגיעים בכל הזדמנות שלא היינו עסוקים מידי. ישובים בצל העצים, אפופים בריח חריף של אורנים, דבק וגריז, ברגים וגומי, היינו מתבוננים מוקסמים בעבודה שלו. לוּ היה אומר לנו, הילדים, לתקן את הגלגל בעצמנו, אני בטוחה לגמרי שכל אחד מאתנו היה יודע מה לעשות. חבל שהמומחיות שלנו בתיקון פנצ'רים לא הייתה עומדת היום במבחן, כי מזה כ-25-30 שנה אין לגלגלי המכוניות פנימית בכלל, הצמיגים מחוברים לג'נטים ומנפחים את הצמיג עצמו. גם הגלגלים מחוברים לרכב במפתחות מיוחדים ואי אפשר לטפל בהם סתם ככה בפנצ'רייה של בן-ציון.

בן-ציון איננו בסביבה כבר למעלה מ-65 שנה. כמוהו נעלמו מכאן כולם: האדלרים מחנות הירקות, צימבליסטא החייט, ישראל בעל מכבסת "ונוס" ושאר בעלי המקצועות והחנויות  השונות והמגוונות במרכז הכרמל. איש לא שמע על וולך, הבעלים הראשונים של הבית, ואת מקומם של העסקים תפסו בעיקר מזללות. במקום חנות הירקות/מכולת עומדת היום חנות "סודוק" למאכלי בשר וגם חנות פיצה. חלפני כספים (Money Change) במקום החייט צימבליסטא, וחומוסייה "ברדיצ'ב" במקום מכבסת ונוס והפנצ'רייה של בן-ציון.  לכולם שולחנות וכיסאות, בפנים ובחוץ, לרווחת הסועדים.

ונניח שהייתי יכולה לאסוף עכשיו את ותיקי הבניין הישן הזה, להושיבם על הכיסאות הללו בחוץ, האם אפשר לדמיין אילו סיפורים נפלאים היו הם מספרים לנו?

%d בלוגרים אהבו את זה: